ילדים לא בוחרים להתפרק.
הם מבקשים עזרה בשפה היחידה שיש להם.

יצירת חיבור בגובה העיניים. נוכחות רגועה שמאותתת לילד שהוא לא לבד. פחות מילים, יותר גוף - הגוף שאומר: "אני איתך."

לפעמים L הוא קרוב וישיר. לפעמים דווקא מרחק שמכבד.

לפני שמגיבים - מזהים. לא כל "התפרצות" היא אותו דבר, ולא כל "נסגרות" מגיעה מאותו מקום. הצעד הראשון של Identify הוא לשאול: מה בדיוק קורה כאן עכשיו?

זיהוי נכון מוביל לתגובה נכונה. זיהוי שגוי - אפילו עם הכוונה הטובה ביותר - עלול להחמיר את הרגע.

ארבעה מצבים שנראים דומים אך דורשים תגובה שונה:

אותה התנהגות יכולה להגיע מארבעה מצבים שונים. הזיהוי הנכון מנחה את כל מה שבא אחריו.

שיקוף, לא שאלות. שפה שמחזיקה ולא חוקרת: "זה יותר מדי. הגוף שלך אומר שהוא לא יכול עוד."

השיקוף משתנה לפי הילד והרגע - לפעמים מילה גופנית אחת, לפעמים שיקוף רגשי מלא, לפעמים שפה עקיפה. העיקרון אחד: נתינת שפה בלי דרישה.

ויסות משותף דרך קשר ונוכחות. המבוגר הוא ה"תרמוסטט" - לא שליטה בילד, אלא כוונה של מערכת עצבים.

לפעמים ויסות משותף הוא מגע ונשימה. לפעמים דווקא מרחב שקט בלי דרישות.

בניית אמון ומסוגלות אחרי הסערה. תיקון אחרי קרע. "נשארתי איתך. זה עבר." ללמוד בלי בושה.

לפעמים T הוא שיחה ולמידה משותפת. לפעמים רק נוכחות שקטה שאומרת: "נשארתי."